אנחנו שנינו מאותו הכפר – גרסת ואדי ערה

דגל ישראל מעל ואדי ערה

מאת ד"ר אמיר גילת

בישוב ערערה, ממנו יצא נשאת מלחם, החשוד בירי הקטלני בסוף השבוע בתל אביב, ישנה גם משפחה שכולה שבנה, סעיד, נפל כחייל במדי צה"ל. הנה קטע נוסף מהספר על וואדי ערה. אנחנו שנינו מאותו הכפר, גרסת וואדי ערה.

יום הזיכרון לחלל מערכות ישראל, השעה 11 בבוקר. צפירת דומיה בת שתי דקות נשמעת בכל רחבי הארץ, ואני עומד בכניסה לערערה וצופה על הנעשה. העיתוי אינו מקרי. החלטתי לבוא היום במיוחד לכאן כדי לראות מה קורה בוואדי ערה בשעה שעם ישראל מתייחד עם נופליו.

כשמגיעה השעה היעודה אני פותח את מקלט הרדיו במכוניתי כדי לשמוע את הצפירה בקול רם יותר. כשהיא מהדהדת, אני לא מבחין בשום תכונה מיוחדת. החיים בערערה נמשכים כרגיל. הילדים משחקים בחצר בית הספר, יושבי בתי הקפה ממשיכים ללגום מהכוס ולצחוק זה עם זה, האנשים הולכים ברחובות ומשוחחים ביניהם והמכוניות ממשיכות לנסוע. אני מפנה את מבטי לכביש הראשי ומבחין שגם שם נמשכת התנועה כרגיל. איש אינו עוצר.

אם יש דקה אחת בשנה שבהם אפשר לראות בצורה כה מוחשית את הפער את השוני בין החברה היהודית והחברה הערבית – זה הרגע הזה.

יוסף ג'הג'א אביו של סעיד ז"ל

בישובים היהודים מקפיאה הצפירה את החיים. המכוניות נעצרות בשולי הדרך, האנשים קוטעים את רצף החיים, נדרכים לעמידת דום ומתייחדים עם זכר הנופלים. בערערה, כמו בשאר הישובים האחרים, המצב שונה לחלוטין.

במהלך הצפירה, בעת שאני מבין שלאיש כאן לא אכפת ממנה, אני קולט פתאום שאני היחיד במקום ששומע את הצפירה. אלמלא פתחתי את הרדיו, גם אני לא הייתי שומע אותה.

אני מביט סביבי, הפעם גם מאזין בקשב רב, וקולט שהצפירה כלל אינה נשמעת בישוב. אולי הצופרים לא עובדים, אולי הם בכלל לא קיימים כאן. נזכרתי בטענות שהועלו על ידי התושבים במהלך מלחמת לבנון השנייה על כך שאין להם מקלטים וגם לא צופרי אזעקה. אולי זו הסיבה שגם צפירת הדומיה אינה נשמעת כאן.

האם זו, אני תוהה, הסיבה לאדישות התושבים? אם היו שומעים את הצפירה, היו מכבדים אותה?

אני בספק.

הצפירה שאינה נשמעת והתושבים שמתעלמים ממנה הן שתי קצותיו של החבל הארוך עליו קשורים יחסי הערבים בישראל עם המדינה. חבל הארץ אותו מושכים כולם משני צידיו.

תושבי ערערה, כמו שאר התושבים הערבים בישראל, מתקשים לעמוד דקה דומיה לזכר חיילי צה"ל שנפלו במערכות ישראל, המלחמות שבהם לחמה המדינה נגד אחיהם.

הצפירה היא לזכר חללי מערכות ישראל. חללים אלה כוללים את נפגעי פעולות האיבה. כמה מפיגועי הטרור אירעו כאן, בוואדי ערה. במספר פיגועים נהרגו גם אזרחים ערבים.

זה לא משנה דבר.

הצפירה הבלתי נשמעת, ולא לחשוב לזכר מי היא, נמוגה בחלל האוויר של ערערה.

ואז אני מפנה מבט לבית יוצא הדופן שנראה מרחוק. בבית השוכן במרכז ערערה תלויים בגאווה דגלי ישראל. בבית הזה מתגוררת המשפחה היחידה בישוב שעמדה דום בצפירה וכיבדה בדומיה את זכר הנופלים. במרפסת המשקיפה על כביש ואדי ערה עמדו בני משפחת ג'ה'גא והזילו דמעה.

בנם סעיד היה בן 19 כאשר נהרג עם ארבעה מחבריו בדצמבר 2004 בהתקפה משולבת של הפתח והחמאס על מוצב צה"ל סמוך למעבר רפיח.

עם יד על הלב, כמה ישראלים יודעים שבערערה קבור חייל צה"ל שנפל במילוי תפקידו במדי צה"ל?

סעיד, חייל מוסלמי התגייס לצה"ל שנה קודם. הוא הלך בעקבות אחיו התאום, וליד, שהתגייס חודשים אחדים לפניו ושירת במוצב בציר פילדלפי. כאשר עבר לתפקיד אחר תפס סעיד את מקומו בעמדה.

אני הולך לבקר את המשפחה השכולה. משפחת ג'הג'א היא הסיבה שמכל ישובי ואדי ערה בחרתי דווקא בערערה כדי להיות בו בזמן הצפירה. חשבתי שיוסף, אביו של סעיד, הוא האב השכול היחיד בוואדי ערה שיום הזיכרון נוגע לו אישית.

את ביתו קשה לפספס. הוא נמצא במעלה ההר, ודי במבט מהיר כדי לקלוט את דגלי ישראל המתנופפים בגאון במרפסת. מחזה בלתי שגרתי בכפר הערבי. אני מטפס מעלה, מגיע למרפסת ומגלה שזה לא הבית של יוסף. הוא גר בצד השני של הרחוב. כאן, בנקודה הנוף המרהיבה הוא הקים אנדרטה לזכר בנו. "אוהל סעיד לשלום ושוויון", הוא קרא לו. "אל תבכי אמא, אל תבכה אבא ", חקק על אבן בעברית ובערבית.

"בוא, שב", הוא מזמין אותי.

כעבר חמש דקות מגיע גם הבן הצעיר עם קנקן קפה ומים.

יוסף מספר בכאב איך חשב סעיד להתקדם בצבא ואף לחתום לשירות בקבע. הפיגוע במעבר רפיח קטע את תכניותיו.

הוא הובא למנוחות בטקס צבאי מלא, בארון עטוף בדגל הלאום. מחזה נדיר ויוצא דופן שמעולם לא נראה קודם בערערה. במסע הלוויה שלו השתתפו רק מעטים מתושבי הכפר. אחרים ראו באב שחינך את שלושת ילדיו לשרת בצה"ל ובמג"ב בוגד ודמות שנויה במחלוקת.

יוסף לא התרגש. "הילדים שלי בחרו לשרת את המדינה מרצונם החופשי מתוך אמונה שהשירות יעשה להם טוב ויעזור להם לבסס את עצמם בעתיד", הוא אומר.

את ההחלטה שילדיו ישרתו בצה"ל קיבל בעיצומם של אירועי אוקטובר. באחד הימים חזר מהעבודה ונהג האוטובוס עצר בכרכור ואמר לו: "יוסף, אתה יורד כאן. אני לא ממשיך. הכביש סגור".

הוא התקדם לערערה ובדרך ראה אוטובוס עולה באש, רמזור הרוס, בנק שרוף.

"פשוט מחריבים את הכל", חשב לעצמו.

"נהרגו 12 בחורים מהמגזר הערבי והיה כתם שחור על ואדי ערה. יהודי שרצה לנסוע לטבריה פחד. חברים שלי אמרו שצריך לשנות את התדמית של ואדי ערה לטובה. השתכנעתי", סיפר.

באותו יום קיבל את ההחלטה שבניו יתגייסו לצבא.

סעיד ווליד נסעו יחד ללשכת הגיוס בטבריה. כעבר שלושה חודשים התגייס גם השאם, אחיהם הגדול. "זאת המולדת שלי. אם אני הולך לירדן אני פליט. אפילו אם אני הולך לאמריקה אני פליט. אז איפה המדינה שלי? זאת המדינה שלי. שישלוט יהודי, שישלוט ערבי, זאת המדינה שלי. אני לא רואה בעצמי בוגד", אמר לא פעם.

לסעיד לא הייתה בעיה עם השירות בשטחים. "בצבא האמריקני יש חיילים מוסלמים. אפילו חיילים פלסטינים. חייל משרת את המדינה שבה הוא נמצא. אדם שייך לגבולות מסוימים. הילדים שלי ושאר החיילים הגנו על גבולות הארץ, שנקבעו על ידי המדינאים. לא מגנים על גבולות המדינה בתוך תל אביב או בתוך חיפה".

הוא זוכר היטב את הדברים שאמר בהלוויה ראש אגף כוח אדם בצה"ל, האלוף אלעזר שטרן: "נפילתו של סעיד מסמלת את תחילתה של תקופה חדשה בין משפחת ג'הג'א ותושבי ואדי ערה. היום נחתמה ברית דמים בין שני הצדדים והיא מסמלת יותר מכל את הגורל המשותף בין היהודים והמוסלמים, היהודים והערבים, שמתחלקים באותו חבל ארץ ומקווים לעתיד טוב יותר".

יוסף לא הרגיש כך.

יוסף ג'הג'א לפני ביתו בכפר ערערה

"כעסו עלי, החרימו אותי. הייתי בודד. עד עכשיו אני בודד. במכולת לא רצו למכור לי למרות שיש לי כסף. גם התנועה האסלאמית נכנסה לתמונה. כשסעיד נפל, השייח' כאמל חטיב מכפר קנא כתב בעיתון שלכל אלה ששירתו בצבא אסור להיקבר בבית קברות מוסלמי. עליהם להיקבר במזבלה", נזכר בכאב בימים הקשים שעברו עליו.

שנתיים לאחר ששכל את בנו, חנך אנדרטה לזכרו של סעיד בפאתי הכפר. האנדרטה הוקמה ללא היתר כיון שראש המועצה סירב לחתום על האישורים הנדרשים.

בערערה, מסתבר, נאלצת משפחה שכולה לבנות גם את האנדרטה לזכר בנה, לא רק את ביתה, באופן בלתי חוקי.

הצרות של לא נגמרו בכך. סעיד הונצח באנדרטה ללוחמים הבדואים בצומת המוביל, אך יו"ר יד לבנים של הבדואים ביקש, לדבריו, לסלק אותו גם משם. "אתם לא בדואים", הסביר לאב, יותר מפעם אחת. המשפחה התלוננה, אך נענתה בתשובה לקונית: "זה עניין של תרבות".

יוסף לא נכנע.

את האוהל לזכרו של סעיד הפך לאתר הנצחה רשמי לחללי צה"ל המוסלמים. "קיבלתי גם הכרה של יד לבנים", הוא מספר לי בגאווה מצביע על השלט של הארגון. כמה פעמים שמעתם אזרח ישראלי ערבי מדבר ככה?

בכלל, יוסף בקיא בחוקים ובנוהלים של הנצחת החיל. הוא מסביר למה לא יכול המקום שלו לקבל הכרה כסניף של ארגון "יד לבנים". לשם כך נדרש מספר מסוים של חללים שיונצחו בו, ובכך אינו מעוניין. די לו בהכרה של הארגון ובכך שהמקום מהווה עתה את האנדרטה הרשמית לחיילים המוסלמים שנפלו במדי צה"ל.

עד עתה הצליח לאתר עשרה כאלה. "לא היית מאמין שיש עשרה חיילים מוסלמים שנפלו, אה?", הוא שואל. הוא עצמו הופתע לגלות שמוואדי ערה לבד יש עוד שלושה חיילים.

שמעתי, והסתקרנתי. רציתי לבדוק את הענין. פניתי לאתר האינטרנט הרשמי של משרד הביטחון, אבל יוסף לא זכר את כל השמות במדויק.

מחאמיד, הוא זכר. לאחד מהם קראו מחאמיד. הקשתי את השם, ומצאתי.

רב סמל מוחמד מחאמיד, רס"ל במשמר הגבול. בן חדרה וחסין. נפל ב-10 ביולי 1987 בגיל 54. פרט לכך אין עליו שום פרט נוסף. כנראה במתכוון. את השמות האחרים לא איתרתי. אולי מישהו לא רצה שיופיעו בו.

את שמו של סעיד ג'הג'א דווקא מצאתי בקלות. אבל אז גיליתי שהוא הונצח באתר בצורה מינורית במיוחד. רק שמו, גילו ומקום נפילתו הוזכרו בדף לזכרו. בניגוד לשאר חללי צה"ל לא מופיע באתר הפרק הסטנדרטי "סיפור חייו" שנכתב לכל הנופלים. לסעיד, שנפל בשירות מולדתו, אין אפילו סיפור חיים.

לא פשוטים הם חייו של אזרח ערבי במדינה, לא פשוט הוא מותו למענה.

Category Tag