סוגיה משפטית קורעת לב: ביהמ"ש הורה שילד בן 8 ישאר בארץ ולא יהגר עם אמו לארה"ב

 בתום דיון טעון, רגיש ומורכב החליט בית המשפט העליון למנוע מילד בן 8 להגר עם אמו לארה"ב והורה כי עליו להשאר בארץ, עם אביו. 

מדובר בילד שנולד לזוג הורים יהודים שנפרדו בשנת 2010. שנתיים לאחר מכן הכירה האם   אדם נוצרי, שלו שני ילדים מנישואים קודמים, אשר התגורר באותה עת בארצות הברית. היא עברה להתגורר עמו, נישאה לו, ונולדה להם בת משותפת. הבן התגורר באותו זמן עם האב בישראל, כשהוריו של האב וכן הורי האם מעורבים ומסייעים בגידולו של הבן. האם הגיעה לישראל אחת למספר חודשים ונפגשה עם הבן.  

 בחודש יולי 2012 חתמו ההורים על הסכם גירושין, במסגרתו נקבע כי המשמורת על הבן תהיה משותפת. בין היתר, הוסכם, כי הבן יתחנך במוסדות הממלכתיים של מדינת ישראל, כי מרכז חייו יהיה בישראל, וכי יציאתו מן הארץ תעוכב עד הגיעו לגיל 18, בכפוף לתנאים שנקבעו בהסכם. בתום דיון מחודש אפריל 2013 בתביעת האב למשמורת, נקבע כי נוכח העובדה שמגורי האם בארצות הברית, תהיה המשמורת הזמנית של הבן בידי האב. 

בתחילת חודש פברואר 2014 הגישה האם תביעת הגירה נוספת והאב התנגד לכך. הוא טען כי האם בחרה לעזוב את הבן בישראל, וכי הוא זה שמגדלו בפועל. 

"מונח בפנינו עניין סבוך מאוד להכרעה. כך, בשל שני טעמים התופסים את העין ואת הלב. הראשון, לגביו ארחיב מיד בהמשך, מושא הסכסוך – הגירה; השני, ההשתלשלות הדיונית שאיננה שגרתית", קבע השופט ניל הנדל. הוא ציין שבית משפט לענייני משפחה פסק לטובת האם תוך הישענות על חוות דעת שדיברה בקול ברור ונחרץ. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי פסק לטובת האב תוך הישענות על חוות דעת ממכון אחר, שאף היא בהירה, ואשר הגיעה למסקנה הפוכה. "הקטין נמצא בתווך. ממש "שניים אוחזין". אלא שאין מדובר בטלית אלא בקטין כבן שמונה שנים וחצי הנקרע בין הוריו-מולידיו, הנאבקים, כל אחד בנפרד, כדי לאחוז בו". 

השופט הנדל ציין שהתיקים הקרויים בשם "תיקי הגירה" הם מן המאתגרים הבאים לפני בית המשפט. "נדמה כי קונפליקטים כאלה במגמת עליה בארץ ובשיטות משפטיות מחוצה לה. זה המחיר של חופש התנועה, וכנראה גם של חופש העיסוק. לנוכח מורכבות החיים המודרניים ואופיים, הורים אינם תמיד בוחרים לגור במדינה אחת. השניים הגיעו להסכמים שמאפשרים קשר בין הבן לבין שני הוריו ואף המשפחה המורחבת משני הצדדים. מצב זה ראוי הוא. ברם, נדרשת כעת הכרעה בשאלה היכן יגור הבן. אין להתעלם מכך כי הכרעה משפטית של תיק הגירה מובילה לתוצאה של ניתוק משמעותי של ילד מאחד מהוריו. החלטה לאפשר לקטין לגור במקום אחר מהווה אף נתק מחבריו, מן המסגרת החינוכית אליה הוא משתייך, ממרכז חייו, ממציאות חייו כפי שהיא מוכרת לו, מארצו – מולדתו", ציין והדגיש שאין זה אומר שעל בית משפט לפסוק לטובת הורה שמתגורר בארץ.  

"אמת המידה היא אחרת. בבואו של בית המשפט להכריע בתיקי הגירה ניצבת לנגד עיניו טובת הילד – זהו עקרון העל המנחה בעת קבלת החלטות הנוגעות למשמורתם ולמקום מגוריהם של ילדים", ציין. "הדיון בתיק הגירה בפועל אינו נוקט עמדה ביחס לרצון של אחד מן ההורים לעבור להתגורר במדינה אחרת אלא מה יהא גורלו של הילד כתוצאה מהחלטה זו. רצונו של ההורה להגר תיבחן על פי אמת המידה של טובת הילד". 

 לדבריו,  לקושי הטמון בהכרעה כאמור מתווסף הניסיון הבלתי אפשרי לחזות את הנולד במציאות מורכבת ולא וודאית – על השופט לנסות לחזות את טובתו של הקטין בשנים העתידות לבוא.  "בית המשפט המתבקש לאשר הגירת הקטין נדרש להעריך על בסיס אירועי העבר וחוות הדעת של מומחים מקצועיים מהי ההחלטה התואמת את טובתו של הקטין מחר. מדובר, אפוא, בהכרעה המפנה פניה אל העתיד, אל הבלתי נודע, ואשר מבקשת את בית המשפט לקבוע היכן ייטב לקטין. מיומנויות "נבואיות" או למצער, "הערכתיות" מעין אלה הינן נחלת מלאכת השיפוט בתחומים שונים, אך נראה כי הן אינן ממיומנויותיו הטבעיות של בית המשפט אשר מכריע בדרך כלל בסכסוכים שבמוקדם אירועים שבעבר. קושי זה, והעובדה שרישומה של ההכרעה יוותר חקוק בגורלו של הקטין ויתווה במידה רבה את מהלך חייו, כמו גם ההשפעה העצומה שיש לה על חייו של כל אחד מן ההורים, מחייבים כי הכרעה תתקבל רק לאחר שנעשו כל הבדיקות הנדרשות לקבלת ההחלטה". 

 "לא ייפלא, אפוא, כי ההכרעה בבקשה להתיר את ההגירה – כהכרעה ביתר ענייני משמורת ילדים – משמעה הכרעה בדיני נפשותככזו, כבדת משקל וחורצת גורלות כפי שהינה, על בית משפט להכריע בה על בסיס מידע מלא ועדכני ככל הניתן. מסד נתונים זה יבוא בפני בית המשפט בדרך כלל, גם על דרך של קבלת חוות דעת מומחים, גורמים אובייקטיביים בעלי כלים מקצועיים, ניסיון ומיומנות בתחום הנדרש להכרעה. חוות הדעת, הן ההופכות את "טובת הילד" ממושג ערטילאי ואמורפי לבעל ממשות ותוכן קונקרטי", ציין השופט. 

השופט הנדל חזר על פסיקות קודמות לפיהן לחוות דעתם של המומחים נודעת חשיבות רבה במיוחד, אם כי לא בלעדית– זאת, בשל יכולתם לבחון את השאלות המתעוררות בעין מקצועית, והן בשל היותם גורם ניטרלי לעומת ההורים היריבים. הנטייה היא שבית משפט יאמץ את ממצאי חוות הדעת ומסקנותיהן, אלא אם קיימים טעמים בעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה. 

בענין המקרה המדובר, קבע השופט, שמדובר במקרה קשה עד מאוד להכרעה. "מונחות לפנינו שתי חוות דעת סותרות ושתי ערכאות שהגיעו, כל אחת, למסקנה שונה. עיון בחוות הדעת מביא למסקנה כי, למעשה, אין שוני ביניהן בנוגע לאבחונו של הבן או לאבחונה של האם. הפער הוא במסקנות השונות לגבי מסוגלותו ההורית של האב", ציין. 

 וכך ניתח השופט את המקרה והסביר כיצד הגיע להחלטתו: 

 "תחילה תוצג מסקנתי במסגרת הנמקה כללית ובהמשך ארחיב. בסופה של הדרך, ולאחר לא מעט התלבטות, החלטתי לדחות את בקשות רשות הערעור ולאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו משמורת הבן תיוותר בידי האב. זאת, על יסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי וחוות הדעת של מכון שלם, שלא מצאתי טעם המצדיק לסטות מהם. שני ההורים, בהבדלים מסוימים, ראויים להוות משמורנים לבן. למרות שיכולתה ההורית של האם עולה על זו של האב, בעיקר בפרמטר של יכולת הביטוי הרגשי שלה, אין בפער זה לבטל את יכולת האב להוות משמורן ראוי, והעיקר, להטות את הכף לעמדת האם.  

  זאת מדוע? אם המסוגלות ההורית של האם עולה על זו של האב מה הטעם שאין להורות כי הבן יגור עמה? אכן, לצד המסוגלות ההורית של שני ההורים, מתברר כי לכל אחד מהם קשיים בתפקוד. אך עדיין יש לשאול מדוע יש להכריע לטובת האב? התשובה מצויה בטובת הילד. הוא ורק הוא במוקד. כאמור, יש להתבונן בו. השאלה אינה הכרעה על פי ציון מסוגלות הורית. התחרות איננה רק ביניהם. לבן חיים משלו. הראייה חייבת לכלול את כל הנסיבות. אין שאלה סטרילית בתנאי מעבדה נקיה מנסיבות; אלא בחינה של הבן על סיפור חייו. הוא אמנם צעיר, אך שברירי. ניסיון החיים שלו אינו רב אך קיים, וההכרעה משמעותית לגבי המשך דרכו בשלב זה. לבן, ולכל קטין, מורכבות משלו. יש להכיר בכך. בחינת טובתו של הבן בניתוק מנסיבות חייו איננה בדיקת טובתו. 

יש לתת את המשקל הראוי לעובדה שהאב מגדל את הבן בתור משמורן עיקרי במשך לפחות ארבע, ואף יתכן שש שנים. בתי המשפט קמא נמנעו מלהכריע במחלוקת על טווח השנים, אך ניתן להסתפק גם בתקופה הקצרה. הטעם בדבר כי בתקופה האמורה האם התגוררה בארצות הברית. משנה חשיבות יש לכך כי במהלך שנים אלה, ואין מחלוקת על כך, הבן היה בקשר מתמיד עם משפחת האם בארץ; הוא לן כל שבת שניה ופעם בשבוע אחרי הצהרים. האם הגיעה לארץ מספר פעמים בשנה והבן בילה זמן רב במחיצתה בתקופות אלה. כך לפי ההסכם אליו הגיעו ההורים. נתונים אלה מדברים בעד עצמם על אודות התנהלות האב והנכונות להכיר לא רק באם כהורה אלא אף במשפחתה כחלק ממשפחת הבן. האב תרם להשתלבות הבן עם משפחתו המורחבת. 

 באשר לבן. חוות דעת מכון שלם בדקה אותו היטב באופן עצמאי ובצורה אינטראקטיבית עם אמו ועם אביו בנפרד. המסקנה הייתה כי הבן מתפקד בתפקוד גבוה. מבחינת אינטליגנציה הוא בטווח גבוה. רוב תפקודיו הינם תקינים ומעל הממוצע. המאבק המשפטי בין הוריו מקשה עליו. הוא חווה את עצמו כבעל אחריות להכריע בין הוריו. הדבר יוצר עומס נפשי רב על כתפיו. תסקיר שירות הרווחה תומך בתיאור זה של הבן. כפי שנכתב, מצבו הרגשי של הבן לא פשוט ו"הוא נמצא בתווך בין שני הורים שאוהב". עובדי השירות נמנעו מלהמליץ על תוצאה בתיק זה אך ציינו מדיווחי יועצת בית הספר כי הבן, ילד חכם ונכון ובעל הישגים גבוהים, מגלה סקרנות ועניין בנלמד, בעל מעגל חברים ואהוב בקרבם. 

  נתון נוסף הוא הפער בין הנודע לבלתי נודע והסיכון בשינוי. לאמור, הבן מתפקד בצורה טובה. ניתוקו ממשפחתו המורחבת, מחבריו, מבית הספר ומחיי הארץ והשינוי, גם של שפה אך לא רק, מכניס לנוסחה של התחזית סימני שאלה לא פשוטים לגבי הכיצד ההעברה לחיים בארצות הברית ישפיעו עליו. ודוק, בצייני דברים אלה, איני קובע כלל לפיו יש לשמור על הקיים בסוגית המגורים של קטין, אלא עסקינן בבדיקה פרטנית לגבי הבן על נתוניו ונסיבות חיי משפחתו. 

חלופת ההגירה טומנת בחובה נתונים שמעוררים ספקות באשר לתבונת אימוץ כיוון זה. ספקות אלו, גוברים על הפער בין המסוגלות ההורית של שני ההורים, ומציב את טובת הילד בשמירה על הקיים. אין חולק, כי מעבר הבן לארצות הברית יהיה כרוך באובדן גדול ורב של הרחקה מסביבתו המוכרת לו – מרכז חייו – בישראל, וניתוקו ממשפחתו המורחבת – סבתו מצד אביו, העוזרת מקרוב בגידולו ועמה יש לו קשר טוב, וכן הסבתא והסבא מצד האם, שהקשר עימם הוא קשר מיטיב וחם. המעבר כרוך גם בלמידת שפה זרה, בהיחשפות לתרבות זרה בארץ זרה, ללא חברים, כשהבן יידרש לתפוס את מקומו במשפחתה החדשה של האם. אין כל ערובה לכך שייטיב לבן לשהות בקרב משפחתה החדשה של האם, על אף הבטחותיה של האם ורצונה. ספק אם ניתן יהיה לפקח על השתלבותו מרחוק; זיקתו של הבן לזהותו המושרשת שמונה שנים וחצי חזקה ורבת השפעה בעיצוב אישיותו המתפתחת. אין זה אומר, כמובן, כי יש לשלול מראש האפשרות של מעבר לארץ אחרת, אלא שבהינתן כי קיימת מסוגלות הורית של כל אחד מן ההורים, יש לשקול את החסרונות למעבר במסגרת מתן מענה לשאלה מהי טובתו של הבן. עולה, כי שני ההורים רוצים שהבן יגור עמם, אך לשניהם מגבלות בתחומים שונים. מצבו של הבן היום תקין ואף מעבר לכך ויש חשיבות לשמירה על היציבות והמוכר. כך מסקנת מכון שלם ובית המשפט המחוזי בעקבותיו. חוות הדעת מאוזנת תוך התייחסות רגישה לכל היבטי מציאות חיי הקטין בעבר, בהווה ובעתיד. 

 בהגיעי למסקנה זו לא התעלמתי מהטענות בעלות המשקל שהועלו על ידי בא-כוח האם והאפוטרופא לדין. האחרונה, הרשימה אותנו במסירותה לתפקיד. בעניין זה נאמר רק כי הגם שהיא אינה נמנית בין הצדדים הישירים לסכסוך, על כל היתרון בכך, ועל אף שעברה הכשרה מסוימת, אין היא מומחית או מחליפה לכך. עמדתה יש לשקול אך במידה הראויה. 

  

 ובאשר לחוות הדעת של מכון שקד – היא אמנם מפורטת, אך דווקא הקיצוניות במסקנתה לכיוון האם, או ליתר דיוק, נגד כיוון האב, מחלישה אותה. אסביר. בעדות המומחית מטעם מכון שקד בבית המשפט נאמר כי ללא האופציה של האם, קיים חשש שהייתה המלצה להוציא את הבן למשפחה אומנת. זוהי תוצאה מרחיקת לכת שאינה תואמת את השתלשלות החיים של הקטין. איכותה של חוות הדעת נמדדת גם ביכולת להפנים ולתת ביטוי למסקנה שלא אומצה על ידי המומחה. לא פעם ולא פעמיים, התמונה אינה בגדר שחור-לבן. בענייננו, עולה מהנתונים והגיון הדברים, כי הבן התפתח בטווח הנורמה ובתחומים מסוימים אף מעבר לכך בתקופה שהיה אצל אביו. ושוב יוזכר, כי כל תקופת חייו אביו גידל בהצלחה את הבן מינקות. המלצת מכון שקד אינה משקפת את התמונה במלואה בניגוד לחוות הדעת של מכון שלם. מצב דברים זה מחזק את הכרעת בית המשפט המחוזי שלפיה יש לקבל את מסקנת מכון שלם. 

  

 אמת, נעשו טעויות על ידי האב בהתנהלותו עם הבן. ואולם, מכאן ועד המלצה על העברת הבן לאומנה בתנאים שפורטו בשאלה, המרחק הוא רב. רב מאוד מאוד. להמלצה זו אין אחיזה במציאות, בוודאי משקיימת סביבה תומכת של המשפחה המורחבת. מתברר, כי לכל אחד מן ההורים יתרונות וחסרונות. בסופו של דבר הרושם העולה מהחומר הוא, ויש לומר זאת בכל ההגינות, כי האב הוא בעל מסוגלות הורית, מסור לבן, וכי יש להם קשר טוב אף שהאב "קשה" ולא מקרין חום כלפי הבן כמו האם. האב נמצא, לדבריו, בהדרכה הורית. יש לברך על כך ולהורות כי תימשך וכן על המשך הפיקוח של רשויות הרווחה וצוות בית הספר. 

           

 בד בבד, שמתי לבי לכך שחוות הדעת של מכון שלם נערכה ללא קבלת החומרים שהיו בתיק. ואולם, וגם זאת יש לציין, אף לאחר העברת כמעט מאה שאלות הבהרה הנוגעות לאותו חומר נוסף, מומחי מכון שלם נימקו את המסקנה אליה הגיעו. כפי שנטען על ידי בא-כוח האם, בית המשפט המחוזי ניהל את הדיון לא רק כערכאה ערעורית, אלא אף כערכאה מבררת. לנוכח המצב שהוצב לפניו, ניתן להבין את הגישה. בית המשפט המחוזי חש כי התמונה אינה מלאה והמסקנה חד משמעית מידי. בנסיבות אלה, העברת כל החומר על נימיו האישיים, ביכולתה היה לסבך יותר מלהבהיר. מחוות דעת מכון שלם ניכר כי שלטו בחומר. 

  

  זה השלב לבקר את התנהלות האב. אי נכונותו לשתף פעולה עם מומחי מכון שקד שמונו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אינה גישה שניתן להשלים עמה. הדבר היה יכול לעלות לאב ביוקר. פשיטא, כי הכלל הוא שהמומחה בודק את ההורה ולא ההפך. בית משפט לענייני משפחה מתוקף סדרי הדין שלו, אינו מקבל חוות דעת סותרות אלא הוא אשר ממנה את המומחה גם על פי ניסיונו. מסגרת דיונית זו יש לכבד. עם זאת, בית המשפט המחוזי חש את החסר ולא היה מוכן בנסיבות העניין להסתמך על חוות דעתו של מכון שקד. אף זה חלק משיקול הדעת של בית משפט. ודוק, כפי שנאמר לעיל, אין זה מקרה אשר בו החוטא יוצא נשכר. כפי שבית המשפט המחוזי אמר אין מקום להעניש את האב בשל התנהלותו. בצורה ממוקדת יותר – אין מקום "להעניש" את הבן בשל התנהלותו הדיונית של אביו. 

  

   יש לתת את הדעת לטענת האם לפיה האב נקט באלימות כלפי הבן. אך הקושי הוא שדבר זה לא מבוסס. יצוין, כי המשטרה אף לא הגישה כתב אישום חלף הזמן הרב שהעניין תלוי. אין להעצים כל תלונה באופן שהיא הופכת לעובדה ולמצער, עובדה מכרעת. אף טענת האם שהאב היה אלים כלפיה מעולם לא הוכחה, ודאי לא בוססה כנדרש. 

  

 הטענה לפיה האב התייעץ עם גורמים מקצועיים כדי ללמוד איך להופיע לפני המומחים אין בה כדי לשנות מן המסקנה. אין מדובר ב"ראיון הורות". התהליך כולל מבחנים רבים ומגוונים על ידי מומחים מתחומים שונים. ישנה תצפית של אינטראקציה בין האב לבן והאחרון נבדק בנפרד. החומר הכולל רב הוא ומלמד על קשר טוב בין האב לבנו. נכון, כי הוא "קשוח" עם בנו, והבן, כך עולה, ירא ממנו ואף רוצה לרצותו. אך נתון זה הגם שראוי לשאוף לשנותו במידה זו או אחרת, אינו בקצה והינו נחלת מקרים רבים שבין אב לבן. כך עולה מחוות הדעת של מכון שלם, שהמומחה שערך אותו השיב לשאלות הבהרה רבות אף בנושא זה. אין זה אומר כי יש להשלים עם דפוס התנהגות זה של האב. בהקשר זה, יצוין, כי בא-כוח האב אישר בהגינותו בדיון כי האב אכן אינו חף מטעויות וכי "גם בנושא הקשיחות הוא עובד על זה ונמצא בהדרכה מול שירותי הרווחה". 

  

  רצונו של הבן גם הוא לא נעלם מעינינו. הבן, ילד חכם ופיקח המתפקד ברמת אינטליגנציה בטווח הגבוה של הממוצענמצא במרכז מאבק משפטי סוער ומתמשך. הוא הביע העדפה לחיות עם אמו. לרצונו של הקטין משקל עד משקל רב אך הוא אינו בגדר שיקול יחיד . אף עניין זה תלוי בנסיבות. העדפה של קטין בעניין משמורת או הגירה בגיל שמונה איננה כהעדפה בגיל 12 וודאי לא בגיל 16. מעבר לגילו, שירותי הרווחה התייחסו לכך כי ביחס עמדת הבן בדבר רצונו להגר – "קיימת בעיניו פנטזיה של מגורים בארצות הברית יש לכך משקל על הבחירה שלו". זוהי סיבה נוספת מדוע אין להעניק לבן בגיל זה כוח לא מידתי להכרעת גורלו ביחס למקום שאינו מוכר לו. טובת הקטין אין משמעותה כי בכל מצב ובכל גיל הוא אשר יגדיר טובתו מהי. 

 וכיצד הכריע השופט? הוא קבע שאימוץ המלצת מכון שלם משמעותו דחיית הטענה כי המחירים הנובעים מהותרת הבן אצל האב גדולים יותר מאלה שייגרמו כתוצאה מאישור הגירת הבן. לפיכך, אין עילה להעברת המשמורת לאם, אפילו יכולתה ההורית עולה על זו של האב, זאת, שכן אין בפער זה כדי לבטל את יכולת האב להיות משמורן ראוי. בשקלול כל הנתונים מנקודת מבטו של הקטין, הכף נוטה להותרתו בארץ, עם הסדרי ראיה מוסדרים לאם, תחת פיקוח הרשויות. 

  

 כך, גורלה של הכרעה מעין זו. לעתים, הניסיון, הטיעונים והנסיבות משתלבים יחד וזועקים לתוצאה מסוימת. אך לא פעם, כפי שכאן, ההכרעה על פי נקודות ולא על פי ראיה שבגדר "אקדח מעשן". במצב זה, על בית משפט להפעיל את מיטב שיקול דעתו ולתור אחר טובת הילד. הדברים מודגשים לקראת סוף ההכרעה, כדי להבהיר שוב כי לשני ההורים יתרונות וחסרונות. הבחירה במסלול אחד אינה מנותקת מבחינת מכלול הנסיבות לרבות שיקולים שאינם מצויים בדלת אמות של שני ההורים לבד. עתה, משהחליט בית המשפט, יש להדגיש את אשר מובן מאליו: התרשמותנו היא, כי מצבו הנפשי של הבן אינו שלו כתולדה של סכסוך הוריו וכי קשייו הרגשיים נובעים בעיקרם מן הקונפליקט המתמשך. תקוותנו היא כי הבאת הסכסוך לסיומו על ידי הכרעה זו תביא לבן יותר שקט נפשי. 

  

אין בהכרעה זו לשלול את המסוגלות ההורית של האם. ההפך הוא הנכון. קושי ההכרעה נגזר גם מכך. מתוך דאגה לקטין, אשר ברי כי אינו אחראי לקיומה של סוגיה משפטית אנושית כבדה. יש לצפות, ליתר דיוק, לדרוש, כי כל הורה יכבד את ההורות של רעהו. כך, ייטיב עם הקטין. כך ייטיב כל הורה להיות הורה טוב יותר. 

  

בשלהי החלטתו הביע השופט תקווה שהבן ישכיל לקבל את הטוב משני הוריו – יגדל ויפרח. "מבחן המציאות הוא שיקבע. אין כאן מנצח ומפסיד אלא ניסיון לעצב תוצאה הטובה ביותר לקטין על פי מסגרת חייו לאחר שהעניין נבדק על ידי מומחים רבים ושלוש ערכאות משפטיות. ידע נא האב כי מסוגלותו ההורית עודנה עומדת למבחן יומיומי, הכרעה לטובתו דורשת כי יהיה קשוב יותר לצרכי הקטין בכל אשר קשור לאמו. ונדגיש לאם, כי ההכרעה שלא על פי עמדתה איננה גורעת מחשיבות תפקידה במילוי אחריותה כלפי בנה. על שני ההורים לתת ביטוי למשותף ביניהם – אהבת הבן ומסירות גבוהה כלפיו". 

 השופט אורי שוהם ויצחק עמית הצטרפו להחלטת השופט הנדל וכך נקבע שהבן ישאר בארץ עם אביו ולא יהגר עם אמו לארה"ב. את האם ייצג עו"ד איתן ליפסקר, את האב עו"ד אברהם הופרט ועו"ד זיו בייטל ואת הילד עו"ד מרב דוד פלד. 

בע"מ  9773/16 

אולי יעניין אותך עוד: