הערוץ החשאי של קיסינג'ר עם מצרים וההתנקשות בקצין הישראלי

האם יש קשר בין ערוץ השיחות החשאי של קיסינג'ר עם היועץ לבטחון לאומי המצרי להתנקשות בחייו
של אל"מ ג'ו אלון בושינגטון?

מאת ד"ר רמי רום וד"ר אמיר גילת

האם השתמש מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר בערוץ השיחות החשאי שלו עם היועץ לבטחון לאומי
המצרי, חאפז אסמעיל, כדי להרדים את ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים?
מעדותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה  דאז, מרדכי גזית, בפני ועדת אגרנט ב-6.12.73 מתברר כי
הוא היה מוטרד מאד מאפשרות שקיסינג'ר מסתיר משהו מישראל,
או לפחות לא חושף בפניה את התמונה המלאה.
גזית ציטט דברים שאמר קיסינג'ר במסיבת עתונאים ב-4 באוקטובר, יומיים לפני פרוץ המלחמה: "סאדאת
רוצה שלום ויודע שאיננו יכול להסתכן במלחמה".

גזית ציטט בפני הועדה מתוך תיק מסמכים שהביא עמו ואשר סומן ע"י הועדה כ"מוצג 58".
חלקים נוספים מתוך הציטוט של גזית נאסרו לפרסום עד היום. לאחרונה פנינו לועדת אנגלרד,
העוסקת בהתרת פרסומם של חומרים מתוך הועדה, בבקשה להתיר לפרסום את "מוצג 58",
בתקווה כי הדברים יבהירו מעט את התמונה למעשה, כבר מחודש אפריל 1973 – חצי שנה
לפני המלחמה – חשד גזית שמשהו קורה בערוץ החשאי בין קיסינג'ר מכתב מרתק שכתב
גזית לדיניץ, אז שגריר ישראל בארה"ב, מתאר את הליקויים והסתירות שהטרידו את גזית באשר
ל"שאול" (אחד משמות הקוד של קיסינג'ר בפי הישראלים):

ראש הממשלה, גולדה מאיר, נטתה – כעולה מדבריו של גזית – לתת אמון בקיסינג'ר.
"הוא הוכיח עצמו מעל ומעבר", אמרה גולדה וסברה שאין להטיל בו דופי לעת עתה.
הדברים כוונו במיוחד לדיניץ, שכיהן אז רק זמן קצר מאד בתפקיד שגריר ישראל
בוושינגטון (לאחר שהחליף את יצחק רבין). מסיבה זו הנחתה גולדה להמנע
"מלחדד עמו דברים" כשהיא מציינת ש"אם לא יהיה מנוס מעמות עמו- לא נרתע גם מזה".

המכתב חושף את התנהלותו של קיסינג'ר מול בני שיחו הישראלים, כאשר הוא נותן להם רק "להציץ"
באגרות שקיבל ושלח לחאפז אסמעיל, המכונה ע"י הישראלים – "הפוחז".
בשלב מסוים שואל גזית בקול רם: "שאול לא גילה לנו את תוכן אגרת הפוחז מ-21 מרס. הנכון?".
בסיום מכתבו, מציין גזית כי הוא משער שגם דיניץ סבור שלא הכל תקין בנושא התקשורת עם קיסינג'ר.
הוא סייג את דבריו בהערה שאולי זו דרך עבודתו של קיסינג'ר ולא צריך לחשוד בו יתר על המידה, אך מדגיש:
"כמה וכמה שאלות נשארו ללא תשובה וקצת ספיקות מכרסמים בלבותינו".

הדברים מתחדדים גם לנוכח עדותו בפני ועדת אגנרט של אברהם קדרון, שהיה מנכ"ל משרד החוץ.
בעדות מתאר קדרון כיצד זימן קיסינג'ר בתחילת ספטמבר 1973 (חודש לפני המלחמה) את שרי החוץ של
מדינות ערב לפגישה בושינגטון לתחילת חודש אוקטובר.
יו"ר הועדה, השופט שמעון אגנרט, שאל את קדרון אם גם זה תרם להערכה השגויה לפיה לא תהיה מלחמה
וקדרון אישר שהדבר תרם להערכה שפתיחה באש ע"י הערבים אינה סבירה.

דליפת הידיעה על הפגישה החשאית

יצחק רבין, עוד בהיותו השגריר בושינגטון, ידע על הפגישות הצפויות בין קיסינג'ר לחאפז אסמעיל, אך קיסינג'ר
ביקש לשמור על הערוץ החשאי עם הבכיר המצרי בסוד. לבקשתו, רק ראש הממשלה מאיר היתה בסוד הענין.
ואולם, בחודש אפריל דלפה הידיעה על הפגישה החשאית השניה בפריס שתוכננה להתקיים ב-10 במאי.
ידיעה על המפגש הופיעה במברק של אמ"ן למשרד החוץ. כשראה דיניץ את המברק הוא נזעק ושאל
את גזית אם הדיווח נובע מידיעות שהוא עצמו העביר (משיחותיו עם קיסינג'ר) ומזהיר שיש למדר את קיומו של הערוץ.

במברק נוסף הודיע דיניץ לגזית כי הוא התנצל בפני קיסינג'ר על הדליפה וכי
מזכיר המדינה האמריקאי הודה לו על הטיפולהמהיר בנושא.

כלומר, מידע על הערוץ החשאי בין קיסינג'ר לאיסמעיל שהיה אמור להיות בידיעת ראש הממשלה בלבד,
דלף למשרד החוץ ולאמ"ן . מכאן, שגם מנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון וכן מוטה גור,
נספח צה"ל בוושינגטון (שקיבל דיווחים מאמ"ן ) ואולי גם אחרים – ידעו ועל קיום הערוץ החשאי.
יתרה מזאת, קיסינג'ר שהיה חרד מאוד לשמירת סודיות ושהיה חרד במיוחד לסודיות של
הערוץ החשאי שלו עם אסמעיל – קיבל משגריר ישראל דיווח על הדליפה החמורה.

ההתנקשות בג'ו אלון

ב-1 ביולי 1973 נרצח הנספח האוירי בוושינגטון אל"מ ג'ו אלון בפתח ביתו.
פרשת הרצח לא פוענחה עד היום ורק לאחרונה פורסם שה-FBI האמריקאי פתח שוב בחקירה לנוכח
עדויות חדשות שהגיעו לידיו. באופן תמוה לא מצאנו בארכיון המדינה דיווחים של שגריר ישראל
בושינגטון שמחה דיניץ ושל נספח צה"ל בושינגטון, מוטה גור (מפקדו הישיר של ג'ו אלון) על ההתנקשות.
הסימן היחיד שמעיד אולי על קיומם של דיווחים כאלה, היא "טופס מראה מקום להוצאת תעודות"
שנמצא בתיק 7550-4 המכיל מכתבים של דיניץ וגזית אשר מתייחס למכתב של מנכ"ל משרד החוץ
מ-8.7.73, שבוע בדיוק לאחר ההתנקשות באלון.

לכאורה, לא הגיוני שבהתכתבות שהתנהלה בין דיניץ לגזית לא הוזכרה ההתנקשות.
כשפנינו לארכיון המדינה בבקשה לאתר את המכתב (שהוא הרמז היחיד, אם בכלל, להתכתבות בנושא ההתנקשות),
קיבלנו את התשובה הבאה:

"מדובר על תיק שנחשף בחלקו בציון המקום ממנו הוצאה התעודה בתיק.
התעודות המוצאות מתיקים שנחשפו בחלקם שמורות במחסני הארכיון ולא ניתן לעיין בהם עד תום תקופת החסיון".
פרד ברטון כותב בספרו "מי רצח את ג'ו אלון?" כי מיד עם קבלת הידיעה על ההתנקשות הגיע מוטה גור לביתו של אלון.
גור היה נסער ואמר לקצין משטרה אמריקאי שהיה בזירה כי אלון היה איש מוסד.
הדברים הללו הוכחשו מאוחר יותר הן ע"י גור והן ע"י אנשי מוסד.
"היו צריכים לירות בי – ולא בו", אמר גור לדבורה, אשתו של אלון.
כלומר, יתכן וגור ידע משהו על נסיבות ההתנקשות וחש אחריות לגבי מה שארע.
מה ידע מוטה גור על נסיבות ההתנקשות בג'ו אלון? האם קשור הדבר לדליפה של ערוץ
השיחות החשאי בין אסמעיל לקיסינג'ר שנחשפה רק שבועות אחדים קודם לכן?
האם יתכן ששני המנכלי"ם – מנכ"ל משרד ראש הממשלה גזית ומנכ"ל משרד החוץ קדרון (איש מודיעין ותיק)
המשיכו להיות מוטרדים מפעילותו של "שאול" והחליטו להפעיל את גור ואלון כדי לברר פרטים
על שמתנהל בערוץ החשאי?
אלון היה בעל קסם אישי רב והיה מאד מקושר מאד לממשל האמריקאי ולפנטגון.
האם היה מי שביקש ממנו לגשש על המתרחש בשיחות בין קיסינג'ר ואסמעיל?
האם האמריקאים חשפו את הפעילות המודיעינית הישראלית והאם יש לכך קשר להתנקשות בחייו של ג'ו אלון?
התשובות למכלול השאלות המטרידות באשר לערוץ החשאי של קיסינג'ר ואסמעיל
ולהתנקשות בג'ו אלון טמונות אולי במוצג 58 של ועדת אגנרט ובמכתבו של אברהם קדרון החסוי
במחסנים של ארכיון המדינה.

התחקיר
אולי יעניין אותך עוד: